פסק-דין בתיק ע"א 12703-01-11

לפניי בקשת המערערת (להלן גם "המבקשת"), שהוגשה בעקבות בקשת המשיבה 1 לסילוק הערעור על הסף מהטעם שמדובר בערעור על החלטה אחרת שהיה על המערערת לבקש רשות להגשתו.

רקע

ההליך בבית משפט קמא והודעת הערעור

המערערת הגישה לבית משפט קמא תביעה נגד המשיבים שנידונה במסגרת ת"א 3840/07 (בית משפט השלום בכפר סבא). ביום 17/8/10 נעתר בית משפט קמא (כב' השופט ד' גדול) לבקשת המשיבים 2-4 מיום 3/8/10 למחוק את תביעתה של המערערת עקב אי קיום צו גילוי מסמכים (להלן: " פסק הדין"). המערערת עתרה בפני בית משפט קמא לביטולו של פסק הדין. ביום 26/12/10 דחה בית משפט קמא את בקשתה מהטעם שאין מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד ועל כן היה על המערערת להגיש ערעור על פסק הדין ולא בקשה לביטולו, וגם לגופו של עניין קיבל את עמדת המשיבים שהמערערת לא קיימה את צו גילוי המסמכים כנדרש וקבע שבדין נמחקה תביעתה.

ביום 6/1/11 הגישה המערערת ערעור, כשבפתיח להודעת הערעור היא מציינת שהערעור מוגש על החלטת בית משפט קמא מיום 26/12/10.

הבקשה לסילוק הערעור על הסף

בבקשה שהגישה המשיבה 1 ביום 1/3/11 (בקשה 25) היא טענה כי יש לסלק את הערעור על הסף מהטעם שהחלטת בית משפט מיום 26/12/10 היא החלטה אחרת שהיה על המערערת לבקש רשות להגישה. לו רצתה המערערת להגיש ערעור על פסק הדין היה עליה לציין זאת במפורש, אך כאמור המערערת ציינה במפורש כי הערעור הוא על ההחלטה מיום 26/12/10. המשיבה 1 חזרה על טענותיה אלו בבקשה מיום 28/3/11 (בקשה 34).

בתגובתה מיום 7/4/11 השיבה המערערת כי הערעור במהותו הוא על פסק הדין שעל כן למערערת עומדת זכות לערער עליו, והמועד להגשתו חל מיום שנתן בית משפט קמא את ההחלטה בבקשה לביטולו שכן מדובר בפסק דין שניתן במעמד צד אחד. לחלופין עתרה המערערת לאפשר לה לתקן את כותרתו של כתב הטענות לבקשת רשות ערעור.

הבקשה לתיקון כתב הערעור

ביום 27/4/11 הגישה המערערת בקשה לתיקון כתב הערעור (בקשה 45) בו ביקשה לתקן את כותרתו לבקשת רשות ערעור, ולחלופין להאריך המועד להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא מיום 26/12/10, או להאריך את המועד להגשת ערעור בזכות על פסק הדין. המערערת נימקה בקשתה לתיקון בכך שהליך הערעור מכוון הן לפסק הדין והן להחלטה מיום 26/12/10, שכן האופן בו הם פוגעים במערערת זהה. לטענת המערערת, כתב הערעור מכיל טענות גם כנגד פסק הדין, והתיקון הנדרש להוספת פסק הדין לפתיח כתב הערעור הוא תיקון טכני בלבד.

ביום 5/5/11 עתרה המשיבה 1 לסילוקה של הבקשה (בקשה 53), מהטעם שהמערערת בבקשה זו מודה למעשה בטענות המשיבה לסילוק הערעור ובטעותה בהגשת הערעור, ואין עילה להאריך המועדים בשלב כה מאוחר כפי שמבקשת המערערת לעשות. משיב 3 (שהמערערת טוענת שאין לו מעמד בעניין זה), משיב 4 ומשיב 5 עתרו אף הם לסילוק הבקשה לתיקון (בקשות 54, 55 ו 58), אף הם מהטעם שהמערערת הודתה בטעותה בהגשת ערעור בזכות כשהיה עליה להגיש ערעור ברשות, ואין עילה להאריך המועד להגשתו באופן הנכון כעת.

דיון

נקודת המוצא של הדיון תהיה הבקשה שהוגשה לבית משפט קמא למחיקת תביעתה של המערערת בשל מחדליה, ובהם אי ציות לצו גילוי מסמכים. בקשה זו התקבלה והתביעה נמחקה. נראה כי גם ההליכים שלאחר מכן נבעו ממחדלים וטעויות שונות של המערערת, שכן בית משפט קמא קבע בהחלטתו מיום 26/12/10 שההליך הנכון לתקוף את פסק הדין הוא ערעור ולא בקשה לביטול. בשלב זה, אם רצתה המערערת לתקוף את ההחלטה מיום 26/12/10, היה עליה להגיש בקשת רשות ערעור, שכן החלטה הדוחה בקשה לביטול פסק דין היא החלטה אחרת (ראו: ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (טרם פורסם, 3/2/11)). המערערת לא פעלה בדרך זו אלא הגישה ערעור על ההחלטה מיום 26/12/10, דבר שלא ניתן לעשותו משום שכאמור לעיל אין עסקינן בפסק דין שיש עליו זכות ערעור, אלא בהחלטה אחרת שערעור עליה טעון קבלת רשות.

כאמור לעיל, עקב טעותה זו עותרת כעת המערערת לשני נתיבים אפשריים לתיקון כתב הערעור. נתיב אחד הוא לתקנו ולראות בו גם ערעור על פסק הדין מיום 17/8/10; נתיב שני הוא לתקן את כותרת כתב הערעור לבקשת רשות ערעור. אין מקום להיעתר לבקשה זו, על שני נתיביה החלופיים.

הוספת פסק הדין לכתב הערעור

בכתב הערעור שהגישה המערערת לבית משפט זה ביום 6/1/11 היא מבקשת: " להפוך את החלטת בית משפט קמא מיום 26/12/10, לקבל את הבקשה לביטול (פסק הדין-ש.מ.) הואיל והחלטה מיום 17/8/10 התקבלה במעמד צד אחד" (סעיף 8 בכתב הערעור). הודעת הערעור אינה מתייחסת כלל לפסק הדין עצמו. הוספתו להודעת הערעור של פסק דין, שמלכתחילה לא צוין שמערערים עליו ולא נתבקש סעד לגביו, אינה עניין טכני כטענת המערערת אלא עניין מהותי היורד לשורשו של ההליך. עניין טכני ניתן לראות בהוספת טענה שנשמטה מהודעת הערעור, במחיקת טענה שנכללה בה, או בתיקון ניסוח של איזו מהטענות שנכללו בהודעת הערעור. כאן מדובר בשינוי עצם מהותו של ההליך - שינוי (לרבות בדרך של הוספה) של האקט השיפוטי מושא ההליך הערעורי, שאותו תוקפת המערערת בערעורה. ערעור על פסק הדין הוא הליך שונה במהותו מהליך של תקיפתה הערעורית של החלטה שלא לבטל פסק דין. קבלת הטענה ששינוי מיהות האקט השיפוטי מושא ההליך הערעורי היא רק "תיקון" של הודעת הערעור פירושה, בין היתר, יצירת "מסלול עוקף" ללוחות הזמנים להגשת הליכים ערעוריים בניגוד לדין ותוך פגיעה באינטרס סופיות הדיון ובציפייתו הסבירה של הצד שכנגד לסופיות כזו. גם לו אניח לטובת המבקשת כי אכן עסקינן בפסק דין שניתן על פי צד אחד (אף שלכאורה סבורני, כמו בית משפט קמא, שלא כך הם פני הדברים), וגם בהינתן הוראת תקנה 398א' לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן "תקסד"א") המאריכה את המועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן על פי צד אחד והוגשה בקשה לביטולו כך שמניין הימים יחל עם מתן ההחלטה שלא לבטלו, עדיין חלף המועד להגשת ערעור על פסק הדין עצמו כבר בתחילת חודש פברואר 2011. לכל המאוחר מאז כבר התגבשה אצל המשיבים ציפייה לגיטימית לסופיות פסק הדין, בכפוף רק לשאלת גורל ההליך הערעורי על ההחלטה שלא לבטלו. הבקשה לתיקון הודעת הערעור הוגשה רק בשלהי חודש אפריל 2011. "תיקון" שהוא שינוי מהות ההליך הערעורי והפיכתו כעת לערעור על פסק הדין, למעלה מחודשיים וחצי לאחר המועד המאוחר ביותר לגיבוש ציפייה לסופיות פסק הדין כאמור, היא תוצאה לא ראויה. הראיה שלא ב"תיקון" גרידא מדובר, ושהמבקשת עצמה מבינה זאת היטב, מצויה גם בעצם העובדה שהמבקשת עותרת במסגרת הבקשה גם להארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין. לו ב"תיקון" רגיל עסקינן לא היה כל צורך להאריך את המועד וממילא לא היה כל צורך לבקש את ההארכה, כל עוד הערעור עצמו (או בקשת הרשות לערער, לפי המקרה) הוגש במועד. הבקשה להארכת מועד מוכיחה בעליל כי גם המבקשת מבינה היטב שעסקינן בניסיון לפתוח עכשיו הליך ערעורי חדש במהותו ושונה ביסודו מההליך הקיים, ניסיון שבחרה להסוות על ידי הגדרתו כ"תיקון" הערעור הקיים. אם סבורה המבקשת, נכון למועד הגשת הבקשה, כי היא מעוניינת לערער על פסק הדין עצמו, היה עליה להגיש אז הודעת ערעור חדשה בעניין זה, בהליך חדש ונפרד, יחד עם בקשה להארכת מועד. היא לא עשתה כן. "תיקון" הודעת הערעור הקיימת בדרך זו אינו אפשרי.

תיקון הערעור על ידי הפיכתו לבקשת רשות ערעור

בעניין זה לא הראתה המערערת עילה להיעתר לבקשה. בעוד שלגבי הפיכת בקשת רשות ערעור לערעור קובעת תקנה 410א' לתקנות סד"א כי הדבר אפשרי ברשות בית המשפט, אין בתקנה אמירה כי היא חלה גם במקרה ההפוך. אין זה מקרה. איני סבור, כטענת המערערת, שמדובר בעניין טכני. יכולתו של בעל דין להגיש ערעור בזכות או ברשות היא עניין מהותי ולא טכני. זכות הערעור אינה זכות אוניברסלית שהחוק רק מצהיר עליה ומסדיר אותה. זכות הערעור קיימת רק היכן שהמחוקק העניק אותה. מכאן גם הגיונה של תקנה 410א' דלעיל: מי שבטעות גזר על עצמו לבקש רשות לערער היכן שאין הוא זקוק כלל לרשות כזו, מוסמך בית המשפט להתיר לו לתקן את טעותו משום שלא ביקש לעצמו אלא את מה שממילא הוא זכאי לקבל (ועוד יוזכר כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור הוא לפני המועד האחרון להגשת ערעור בזכות, כך שברגיל גם לא נפגעת כל ציפייה לסופיות  כאשר בית משפט מתיר לתקן בקשת רשות ערעור ולהפוך אותה להודעת ערעור). היגיון זה אינו חל כאשר בעל דין מגיש ערעור בזכות היכן שנדרשת רשות לערער, משום שאז הוא מנסה לנכס לעצמו זכות שהדין אינו מקנה לו. משלא הציגה המערערת נימוק ראוי לביסוס טענותיה בבקשה זו, דינה להידחות.

הארכת מועד להגשת ערעור או בקשת רשות ערעור